סוכרת היא מחלה מטבולית המתאפיינת בריכוז גבוה של סוכר (גלוקוז) בדם. בלטינית, שם המחלה הוא Diabetes mellitus ומשמעותו: "שתן מתוק". מקור השם: כאשר רמת הסוכר בדם עולה מעל סף מסוים (180 מיליגרם לדציליטר), היא גוברת על כושר הספיגה שלו בכליות, וכתוצאה מכך מופרש עודף הסוכר לשתן - מצב שנקרא גליקוזוריה.
הבעיה המרכזית בסוכרת היא חוסר יחסי או מוחלט של ההורמון אינסולין. האינסולין מיוצר בבלוטת הלבלב ומופרש ממנה לדם בתגובה לעלייה ברמת הסוכר (למשל אחרי ארוחות). האינסולין מאפשר חדירה של הסוכר מהדם אל תאי הגוף השונים, שם נדרש הסוכר כדי להפיק אנרגיה הדרושה לתפקודם התקין.
אצל חולי סוכרת קיים חוסר באינסולין או פגם בפעילותו או תנגודת גבוהה של הרקמות אליו. אם סובלים מחוסר באינסולין או מאינסולין לא תקין, לא עומד לרשות הגוף האמצעי להחדרת הסוכר לתאים. כתוצאה מכך מצטבר הגלוקוז בדם, מצב שנקרא היפרגליקמיה.
במצב שנקרא "תנגודת לאינסולין" התמונה שונה: כמות האינסולין שמופרש מתאי הלבלב יכולה להיות תקינה ואף מוגברת, והאינסולין עשוי להיות תקין לחלוטין, אך פעילותו באיברי המטרה (כמו שריר או כבד) לקויה. תנגודת לאינסולין מתחילה לרוב כעשור לפני אבחון הסוכרת. הרמות התקינות של הסוכר באותן 10 שנים נובעות מהפרשה מוגברת של אינסולין.
סוגי סכרת
ישנם ארבעה סוגים עיקריים של סוכרת: סוכרת מסוג 1, סוכרת מסוג 2, סוכרת הריונית וסוכרת מסיבות אחרות כמו פגם תורשתי בייצור האינסולין (MODY), סוכרת בעקבות נטילת סטרואידים וסוכרת בעקבות השתלת איבר.
סוכרת מסוג 1- (כ-10%) נובעת מהיעדר מוחלט של אינסולין כתוצאה מהרס התאים בבלוטת הלבלב האחראים להפרשת האינסולין. זוהי אחת המחלות הכרוניות השכיחות ביותר של גיל הילדות: שני שלישים מהמקרים החדשים של סוכרת מסוג 1 מאובחנים עד גיל 19. עם זאת, התפרצות המחלה בגיל מבוגר יותר אינה נדירה: עד 25% מהמקרים החדשים של סוכרת מסוג 1 מאובחנים אצל אנשים מבוגרים.
להתפרצות סוכרת מסוג 1 שותפים גורמים רבים ובהם מערכת החיסון שתוקפת את הלבלב (מחלה אוטואימונית), נטייה תורשתית ומחלות נגיפיות מסוימות שגורמות לייצור חומרים דלקתיים שעלולים לפגוע בתאים בלבלב ולהרוס אותם. מחסור בוויטמין D אצל תינוקות הוא גורם אפשרי נוסף למחלה.
סוכרת מסוג 2- (כ-90%) פורצת בשעה שהלבלב עדיין מייצר אינסולין, אך האינסולין אינו מצליח לעשות את עבודתו: להחדיר גלוקוז לתאי הגוף. היא יכולה להופיע בכל גיל, אך מופיעה לרוב אחרי גיל 40. היא נובעת בעיקר מנטייה גנטית, אך מושפעת מאוד גם מאורח החיים. בעשור האחרון יש עלייה מתמדת בהתפתחותה של סוכרת סוג 2 בקרב בני נוער - בעיקר בגלל מגפת ההשמנה.
על הנטייה הגנטית לסוכרת מסוג II אפשר להשפיע באמצעות שמירה על משקל תקין, הימנעות מעישון והקפדה על פעילות גופנית סדירה. שני אלה (משקל תקין ופעילות גופנית סדירה) יכולים לדחות את הופעת הסוכרת במשך שנים רבות או אף למנוע כליל את הופעתה.
סימנים וסימפטומים
הסוכרת מתגלה בדרך כלל בבדיקות דם אקראיות, ואין לה שום תסמינים קליניים. כשרמות הסוכר בדם מאוד גבוהות (יותר מ־250 מיליגרם לדציליטר) יכולים להופיע סימנים שאופייניים למחלה:
-השתנה מרובה: כאשר רמת הסוכר בדם עולה, סופח הדם יותר נוזלים, וכתוצאה מכך גדלה כמות הנוזלים שמפריש הגוף באמצעות השתן.
-צמא רב ויובש בפה: התחושות האלה נובעות מאובדן הנוזלים שהוא תוצאה של ההשתנה המרובה.
-חולשה, עייפות ורעב: הסיבה לתחושות האלה היא הפגיעה ביכולתו של הגוף להשתמש בסוכר ליצירת אנרגיה.
-ירידה במשקל: לעיתים יש ירידה במשקל למרות צריכה מספקת של מזון. הסיבה לירידה במשקל היא שהגוף מנצל את שכבות השומן שלו במקום את הסוכרים שאותם אין הוא יכול לנצל.
-הפרעות תחושה בגפיים: כמו עקצוצים, תחושת שריפה, תחושה של חום או של קור ואף אובדן תחושה. הפרעות התחושה האלה נובעות מהנזקים שגורמות רמות הסוכר הגבוהות למערכת העצבים. השם הרפואי של התסמינים האלה הוא נוירופתיה סוכרתית.
גורמי סיכון
גורמי הסיכון לסוכרת סוג 1
-תורשה: קרובי משפחה מדרגה ראשונה שחולים בסוכרת סוג 1.
-גורמים סביבתיים: המוכרים ביותר הם מחלות הנגרמות מחשיפה לנגיפים מסוימים.
-מחלות אוטואימוניות: שתוקפות את הלבלב וכן מחלות אוטואימוניות אחרות כמו מחלת גרייבס (הגורמת לפעילות יתר של בלוטת התריס), מחלת אדיסון (חוסר בהורמונים של יותרת הכליה) ואנמיה ממארת.
-גורמים תזונתיים: מחסור בוויטמין D.
גורמי סיכון לסוכרת סוג 2
-גיל.
-עודף משקל.
-חוסר פעילות גופנית.
-תורשה: הימצאות בני משפחה שסובלים מסוכרת סוג 2.
-סוכרת בהריון מגדילה את הסיכון של האישה ללקות לאחר הלידה בסוכרת סוג 2 וכן היא מגדילה את הסיכון של ילדיה לסבול עם התבגרותם מהשמנה ומסוכרת סוג 2.
-לחץ דם גבוה.
טיפול
מילת המפתח בטיפול בסוכרת היא מניעה: אם מאמצים אורח חיים בריא (הפסקת עישון, הקפדה על משקל גוף תקין ועל תזונה בריאה, עיסוק קבוע בפעילות גופנית) ניתן למנוע תחלואה בסוכרת או לפחות לדחות אותה בשנים רבות.
מילת המפתח בטיפול בסוכרת לאחר פריצתה היא איזון.
הטיפול שונה בכל אחד מסוגי הסוכרת:
בסוכרת מסוג 1 אין כלל תאי בטא, ולכן הטיפול מבוסס לחלוטין על מתן אינסולין מבחוץ.
לעומת זאת בסוכרת מסוג 2 ישנם תאי בטא שעדיין מתפקדים, ולכן ניתן לבסס את הטיפול על התפקוד השיורי הזה. עם זאת, הסוכרת הורסת במשך הזמן עוד ועוד תאי בטא, ולכן גם חולי סוכרת מסוג 2 מגיעים לעיתים קרובות למצב שבו הם זקוקים לטיפול באינסולין.
הכלל הראשון לטיפול בחולי סוכרת - ובמיוחד בחולי סוכרת מסוג 2 - הוא שינוי בהרגלי תזונה, פעילות גופנית מתאימה והורדת משקל - אם יש צורך בכך. מחקרים שונים חוזרים ומראים שאפילו הפחתה צנועה במשקל בשילוב עם פעילות גופנית מתונה מביאה לתוצאות דרמטיות באיזון הסוכרת.
נוסף על שינוי אורח החיים נזקקים לעיתים חולי סוכרת גם לטיפול בתרופות.
סיבוכים
מחלת סוכרת שאינה מטופלת גורמת לסיבוכים רבים הנובעים מהרס של כלי הדם בגלל הצטברות הגלוקוז בהם. עם זאת, מי שמקפיד על איזון הסוכרת אינו צפוי לסבול מהסיבוכים שמפורטים כאן:
-נוירופתיה הסוכרתית: מעורבות היקפית (Peripheral) ואוטונומית של מערכת העצבים היא הסיבוך השכיח ביותר של סוכרת.
-טרשת עורקים: זו עלולה לגרום למחלות לב, לאירוע מוחי, לנמק בכפות הידיים והרגליים ואף לאימפוטנציה.
-רטינופתיה (פגיעה בכלי הדם ברשתית): סוכרת היא הגורם מספר אחת לעיוורון בעולם המערבי. רמות הסוכר הגבוהות הורסות את הרשתית ומעוותות את המבנה של כלי הדם בה. הקפדה על בדיקה אצל רופא עיניים פעם בשנה יכולה לשמור על העין ולמנוע עיוורון, מאחר שקיימים טיפולים לשימור הרשתית - אם מאבחנים בזמן את הפגיעה בכלי הדם שבה.
-אי־ספיקת כליות: סוכרת היא הגורם מספר אחת לאי ספיקה סופנית של הכליות. מצב של אי ספיקה סופני מחייב שימוש בדיאליזה או לעבור השתלת כליה.
-פגיעה בעצבים: סוכרת עלולה לגרום נזק למערכת העצבים ההיקפית. הנזק הזה יכול לבוא לידי ביטוי בכאבים ברגליים ובידיים, בשיתוק ובשינויים בתחושה בגפיים.
-Diabetic Foot*
*Diabetic Foot
בחולים עם סוכרת שאינה מאוזנת, יש סיכון לפגיעה בכלי דם, בד"כ כלי דם פריפריים קטנים וזה מהווה סיכון להתפתחות תהליכים זיהומיים בכף הרגל. הזיהומים שמתפתחים עלולים להוביל לגנגרנה ולאיבוד של כף הרגל.
כשיש פגיעה באספקת הדם, יש פגיעה בתחושה, והחולה אינו מרגיש שפשופים או פצעים בכף הרגל. הכיב מופיע על משטח של רקמה פגועה ללא יכולת ריפוי. (בד"כ בבסיס המטטרסלית הראשונה): יבלות שמזדהמות => פצעי לחץ => נפיחות => כיב => שלפוחית.
כל התהליך יכול להתחיל מבעיה של ציפורן חודרנית, שפשוף או חתך קטן.
זיהום עמוק יהפוך לגנגרנה – נמק שמתחיל מנקודה קטנה שיש בה בעיה של אספקת דם ומתפתח. במצב יכול להידרדר כד כדי הצורך בקטיעה. מחלת הסוכרת מהווה גורם מספר 1 לקטיעות של כפות הרגליים.
טיפול מונע ברגל סוכרתית:
-מונעים התפתחות של פצעים בכף הרגל באמצעות נעליים אורטופדיות, סוליה שמפחיתה עומס באזור הדריכה.
-איזון של מחלת הסוכרת.
-טיפול לפי דרגות חומרה – משחות וטיפול בפצעים בעודם קטנים.
פעילות גופנית וסוכרת
פעילות גופנית סדירה ומתאימה (נוסף על טיפול תזונתי ותרופתי) משפרת את פעילות האינסולין, מפחיתה את רמות ההמוגלובין המסוכרר (HbA1c) ומסייעת לאזן את רמות הסוכר בדם. נוסף על כך, פעילות גופנית משפרת את רמות השומנים בדם, את לחץ הדם, את מצב הרוח ואת איכות החיים של סוכרתיים ובכך מונעת תחלואה נלווית וסיבוכים בקרבם.
ממחקרים רבים עולה ששילוב של פעילות אירובית ושל פעילות נגד התנגדות (כוח וסבולת שרירית) הוא השילוב "המנצח" בבחירת תוכנית האימונים. עם זאת רצוי לכלול בה גם מרכיבי גמישות ושיווי משקל. יש להתייעץ עם הרופא או הפיזיותרפיסט לבנית תכנית אימון מתאימה, מבחינת התדירות והעוצמה.
באימונים הראשונים יש לעשות בדיקת סוכר לפני שמתחילים את הפעילות הגופנית ובסופה.
יש להצטייד בחטיף פחמימתי מהיר פעולה למקרה של ירידת סוכר פתאומית (היפוגליקמיה) במהלך האימון, ולהימנע מאימון לילי מחשש להיפוגליקמיה במהלך השינה, משום שיכולה להתרחש עד 6 שעות אחרי פעילות עצימה.
רמות הסוכר לפני האימון:
אם במדידת הסוכר מתקבלת תוצאה של יותר מ־300 מיליגרם לדציליטר (מ"ג/ד"ל) יש להימנע מפעילות גופנית.
אם במדידת הסוכר מתקבלת תוצאה של בין 70 ל־100 מיליגרם לדציליטר, יש לצרוך פחמימה נוספת לפני האימון.
אם במדידת הסוכר מתקבלת תוצאה של פחות מ־70 מיליגרם לדציליטר, אסור להתחיל בפעילות גופנית..
התנהגות הסוכר אצל אדם בריא בפעילות גופנית:
•תחילת פעילות- שימוש בגלוקוז ובגליקוגן הנמצאים בשריר (ככל שעולה עוצמת הפעילות עולה רמת ניצול הפחמימה בשריר) – ירידה ברמת הגלוקוז בדם)
•ירידה ברמות אינסולין בדם
•עלייה בהפרשת גלוקוגון מהלבלב
•לאחר מספר דקות- פרוק גליקוגן בכבד: גליקו-גנו-ליזיס
•קליטה מוגברת של גלוקוז מהדם ומהכבד על ידי תאי השריר
שונות
