תסמונת הכאב האזורי- היא תופעה נפוצה בגף עליון ותחתון. התסמונת מאופיינת בכאב חזק ובלתי פרופורציונלי נלווה לטראומה/ טראומה מינורית או לעיתים מופיע ספונטנית
הסימנים הקליניים:
-נפיחות
-שינויים בצבע העור
-שינויים בטמפרטורת הגפה
-הזעת יתר
-היעדר שיעור
-נוקשות מפרקית
-היעדר טווחי תנועה
אטיולוגיה לתסמונת הכאב אינה ברורה.
מחלקים את התסמונת לשלושה שלבים:
שלב ראשון- הכאב הוא המרכיב הדומיננטי, לאורך הזמן הכאב יחריף. תהיה נפיחות רכה, העור יהיה קר בגלל ההתכווצות. השלב הראשון נמשך 3 חודשים, לאחר מספר שבועות ניתן לראות אובדן מסת עצם.
שלב שני- נמשך 3-9 חודשים.. הכאב עדיין דומיננטי, הנפיחות הופכת קשה ונהיית בצקת כרונית. (נפיחות קשה מעידה על שקיעת חלבון בחלל החוץ תאי, מצב שאינו הפיך בשונה מנפיחות רכה). העור הופך יבש, חם ומבריק. מתפתחת נוקשות מפרקית.
שלב שלישי- הכאב פחות משמעותי אך עדיין קיים. הנפיחות קשה והמרכיב הדומיננטי הינו נוקשות מפרקים הגורמת לחוסר תפקוד, אטרופיה והיווצרות קונטרקטורות. טווחי התנועה אינם מלאים, נראה אטרופיה שרירית עקב חוסר הפעלה במיוחד בגפה העליונה בthenar, hypothenar , בשרירים האינטרינסים ובדלתויד, בגפה התחתונה בשרירי הסובך. משך השלב השלישי הינו משתנה, ישנם מטופלים שיסבלו מהתופעה שנים, לעיתים יביא לחוסר תפקוד וסיבוכים נוספים כתוצאה מכך (כיבים, פצעי לחץ ורגל מזוהמת). לעומתם, מטופלים אשר תחל רמיסיה ויחלימו באופן ספונטני.
האנמנזה הינה מרכיב חשוב באבחנה. האבחנה תהיה כ6 שבועות לאחר הטראומה במטרה לשלול זיהום, DVT או נפיחות פוסט טראומטית תקינה. הממצאים הרנטגנים והצילום התרמי יהוו ממצא תומך לאחר מספר שבועות.
רוב המקרים שפיתחו תסמונת זו בשבר ברדיוס הדיסטלי היו בעקבות גבס שלחץ. גם חולים אחרי ניתוח עלולים לפתח CRPS בעיקר אם נוצר לחץ על העצב המדיאני, וזה מוגדר כ- CRPSסוג 2 (הכוונה שיש גם מעורבות של עצב פריפרי).
סוג 1: CRPS1: כללי, לא משנה מה הסיבה, הכאב הוא נוזיספטיבי, לא ממקור נוירופתי
סוג 2: CRPS2: כל הכאבים שנובעים מפגיעה עצבית.
אם יש פגיעה עצבית ומתפתח CRPS זה מוגדר CRPS2: נניח יש אדם שעבר ניתוח carpal tunnel והכל הלך בסדר בניתוח אבל התפתח CRPS זה CRPS1, אבל אם הכירורג הסתבך ונוצר קרע חלקי בעצב המדיאני והתפתח CRPS זה CRPS2.
טיפול:
הטיפול בתסמונת אינו אחיד, נפרט מספר גישות:
•Self-limited: לתת לתסמונת לעבור ללא התערבות חיצונית.
•התערבות רפואית- מתן תרופות, הזרקת בלוק סימפטטי (יעבוד אך ורק אצל מטופלים שאצלם מעורבת המערכת הסימפטטית) עד sympathectomy (כריתת הגנגליון הסימפטטי באזורים הרלוונטים).
•תרגול ללא החמרת סימפטומים.
•עיסוי שטחי או חבישה בלחץ אחיד.
•חימום- עלול להקל, כנראה ע"י עידוד התרחבות כלי הדם וכך שיפור הסירקולציה. אין עדות ברורה להשפעה חיובית בטיפול בתסמונת. במידה וישנן הפרעות בתחושה הן מהוות CI לטיפול בחימום.
•TENS זרמים להקלה על כאבים. לא מוכח מחקרית.
•Stress bearing- תרגול התנהגות יומיומית ע"י יצירת עומס על המפרק בckc (לא נשיאת משקל מלאה). מחקרים מראים שעבודה כנגד משקל וסטרס מביאה לתגובה חיובית.
•סדים לשמירה על טווחי התנועה ומניעת קונטרקטורות.
שתי גישות טיפוליות מקובלות אך מנוגדות בפיזיותרפיה:
•Mirror therapy: בגישה זו מניחים אל מול הגפה הבריאה מראה ומבקשים מהמטופל להפעילה. הגפה המשתקמת אינה פעילה כלל בשלב הראשוני של הטיפול. הפעלת הגפה הבריאה מול המראה מייצרת אשליה מוחית של הפעלת הגפה הפגועה. ברמה התפיסתית מופעלים אזורים במוח השייכים לגפה הפגועה. כתוצאה מכך ישנה ירידה ברמת הכאב וטווח התנועה גדל. בכאב כרוני, נוצרים קשרים חזקים בין הגפה הפגועה לאזורי כאב, דרך ההשפעה המוחית ניתקים הקשרים כך שלמעשה הרמה המוחית משפיעה על הרמה הפריפרית.
•Forced use: בגישה זו המטופל יפעיל ויתרגל עם הגפה הפגועה למרות הכאב, לעיתים תוך מתן משככים. בשיטת זו המטופלים מתרגלים ומשלבים טכניקות בפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ובבית לאורך מספר שעות. שיטה שהראתה התקדמות ושיפור לאורך הזמן.
ישנה חשיבות גבוהה לפן האישיותי במתן הטיפול לתסמונת הכאב ולכן התמיכה (לעיתים תמיכה פסיכולוגית) הינה מרכיב הכרחי בטיפול. CBT cognitive behavioral therapy גישת טיפול קוגניטיבי התנהגותי המלמדת התמודדות עם המגבלה והכאב ושליטה בכאב. טכניקה ותיקה הנכנסת לאחרונה לטיפול בכאב כרוני.
המרכיב המניעתי אינו ודאי. ישנה סברה האומרת כי טיפול פיזיותרפיה מקדים יהווה טיפול מניעתי. בכל מקרה, לכל אורך הטיפול הצוות הרפואי יבצע הערכה מחדש ואבחנה למצב המטופל ואופן הטיפול המתאים.
אורתופדיה
