מעשית, ההבדל בין סוגים אלה הוא מינורי. משתמשים לעתים קרובות במונחים נרדפים.
בעת שבר כזה הרגל תהיה במנח סיבוב חיצוני והרחקה, ונראית קצרה יותר
טיפול
לשבר טרוכנטרי, מתחת לצוואר עצם הירך, יש סיכוי טוב לריפוי.
שחזור פתוח וקיבוע פנימי (Open reduction internal fixation- ORIF) לעיתים קרובות הוא הכרחי. הקיבוע הפנימי בדרך כלל הוא על ידי Dynamic hip screws=DHS ופלטה, או intramedullary nail.
הוראות דריכה: WBAT
לרוב לוקח 3-6 חודשים לשבר להתרפא.
שיקום
השיקום הוכח כמשפר את המצב התפקודי היומי.
נשיאת משקל לאחר שברים per-trochanteric שעברו קיבוע פנימי:
בדרך כלל: WBAT
במקרים חריגים שהמנתח רואה לנכון שצריך להגן על הקיבוע אז יכול להמליץ על : NWB.
במצב אקוטי חשוב בפיזיותרפיה להתחיל הליכה ותנועתיות הגפה בהתאם ליכולת למניעת סיבוכים.
בשיקום סב-אקוטי וכרוני צריך להתחיל לחזק את הגפה, הליכה בהתאם להוראות הדריכה, והשגת טווחים מלאים.
סיבוכים
-Non-union: חוסר איחוי, שכיח בשברים בצוואר הירך. Avascular necrosis של ראש הירך מופיע לעיתים קרובות (20%) בשברים אנטראקפסולריים (Intracapsular) בירך, עקב הפרעה באספקת הדם.
-Mal-union: ריפוי של השבר במצב מעוות, מאוד שכיח. יכול להוביל להגבלה בטווחי תנועה שיכול להוביל להגבלה תפקודית.
-DVT- פקקת ורידים עמוקה, עקב חוסר מוביליות. (יכול להוביל לתסחיף ריאתי, אפילו מוות)
-פגיעה עצבית
אורתופדיה
