שינויים בתפקודי הריאה לאחר ניתוח חזה ובטן עליונה
(בד"כ 24-48 שעות ראשונות)
1.ירידה ב-FRC: זהו השינוי המשמעותי ביותר:
בניתוחים גדולים ישנה ירידה של כ-20%, בניתוחי מעקפים ירידה של 40%.
מדד ה-FRC מצביע על הכמות שנשארה בריאות וזוהי הכמות שלמעשה קיימת לשחלוף כל הזמן. אם ה-FRC יורד, הוא למעשה מתקרב ל-Closing volume (CV), זאת אומרת שכבר ב-TV יהיה מצב שחלק מדרכי האוויר הקטנות יתמוטטו= לא יגיע לאזורים אלה חמצן.
התוצאה של ירידה ב-FRC נקראת Transient Hypoxemia (היפוקסמיה חולפת). יש ירידה של 25% ב-PaO2 (אצל חולים, גם הירידה הניה זמנית, היא מאוד משמעותית).
מגיע דם אך לא מגיע חמצן = שנט (הדם חוזר למערכת הכללית כשהוא אינו מחומצן).
אחרי ניתוחים הבטן מתנפחת ויש כאב, הסרעפת עולה למעלה והחולה מנפח פחות => עבודה בנפחים קטנים, מה שגורם לירידה ב-FRC.
2.ירידה ב- VT = ירידה ב- VC (מ50% עד 70%):
הירידה ב- VT נובעת בעיקר מכאב ולכן יש ירידה בכל ה-CV. מדובר על השעות הראשונות לאחר ניתוחי חזה ובטן עליונה.
3.שינויים בתבנית הנשימה:
השאיפה ב-TLC פעם בכמה דקות מאפשרת אוורור ופתיחת בועיות => פיהוק ואנחה אלו הם שני המנגנונים שמבטיחים נשימה ב-TLC מספר פעמים בשעה.
א.לחולים אחרי ניתוח, במהלך ה-24-48 שעות הראשונות אין Sigh Mechanism, מה שגורם לכך שתהיה ירידה באוורור. אם מצב זה נמשך הרבה זמן זה מהווה סיכון אטלקטזיס: סגירת אלסאולים, יעילות הסרפוקטנט יורדת (היענות הריאה יורדת).
ב.טכיפנאה (נשימות מהירות ושטחיות)- כדי לנסות לפצות על הירידה ב- VT. נשימות אלה אינן יעילות, מרכיב ה-Dead space בנשימות אלה גבוה יותר, מוצאים הרבה מאוד אנרגיה.
לסיכום- צורת הנשימה האופיינית בחולים Post – Op:
1.ירידה ב- VT
2.עלייה ב-RR
3.איבוד Sigh
זוהי תבנית רסטרקטיבית = ירידה בנפחי ריאה.
מדוע כל החולים מפתחים את אותה התבנית?
1.כאב- אחראי לזה שמורידים VT, אחראי לשימוש מופחת בסרעפת ואחראי להורדה גדולה בלחץ השיעול (מידית לאחר הניתוח תהיה ירידה של 70% בלחץ השיעול, במשך השבוע הראשון לאחר הניתוח ירידה של 50% ולאחר מכן יש מגמת שיפור אך הלחץ נשאר ירוד כחודש עד חודש וחצי לאחר הניתוח).
2.תרופות והרדמה: יש דיכוי של מרכז הנשימה בזמן הניתוח ויש ירידה בתנועת הסיליה.
3.הרחת היקף חלל הבטן
4.עליית הסרעפת (שכיבה)
3+4= הורדת FRC => עלייה יחסית ב-CV => עלייה ב-WOB => עלול לגרום לאטלקטזיס
5.ההפרשים בתבנית הנשימתית: גורם לרטנציית הפרשות (VC, אנחה, סגירת דרכי אוויר, דיכוי השיעול)
•היפוונטילציה בשל חסימת דרכי אוויר בנוסף להיפוונטילציה בשל כאב, תרופות והרדמה, הרחבת היקף חלל הבטן ועליית הסרעפת בשכיבה.
שלוש השלכות של תמט אקוטי:
1.עלייה ב-WOB
2.היפוקסמיה: הרבה פעמים, עוד לפני שיש שינויים רדיולוגיים, זהו רמז ראשון.
3."הטייה" (פרה-דיספוזציה) לזיהום (למרות שתמט איננו תהליך זיהומי)
PPC נוספים (פחות נפוצים מתמט):
-דלקת ריאות (מאספירציה)
-אספירציה
-ARDS
-PE- בין השאר על רקע DVT
-דום נשימתי
-פלאורה: תפליט, המוטורקס, פנאומוטורקס
-אמפיזמה תת-עורית: בד"כ ביטוי של פנאומוטורקס ופלנאומו-מדיאסטינום.
טיפול בחולה Post-Op
תכנית הטיפול נגזרת מהבדיקה הסובייקטיבית (ראיון) והאובייקטיבית (תיק רפואי, בדיקה פיזיקלית).
•ירידה קוגניטיבית-
לכל החולים מיד אחרי הניתוח. ירידה בהכרה / בלבול / ישנוניות עקב חומרים משככי כאבים ולגן חשוב לדבר חזק, מעט וברור.
•אנלגיזה-
מתן משככי כאבים חשוב מאוד לשיתוף פעולה מצד החולה. (לפי הוראת רופא, האחויות נותנות, לא אנחנו הפיזיו')
•TEE-
יש לבצע תמיד: גם בין טיפולים (תרגילים להרחבת בית החזה). Sniff= לקיחה של נשימות קטנות.
מאוד שימושי להוסיף התרגול גם עם עבודה של תנועות ידיים.
שימוש ב- Incentive Spirometry
•שיעול-
שימוש בלחץ עם כרית על מנת לקבע, להפחית כאב, להפחית סיכוי שהסטרנום לא יתחבר ושלא יישאר פתח.
לא מתחילים מיד עם שיעול מאחר והוא גורם לכאב. מתחילים קודם עם תרגילי נשימה עמוקה, הבאת אוויר מאחורי ההפרשות וכו'.
•יציבה-
הנחייה לתרגילי יציבה, במנחים שונים.
•מוביליות-
ACBT ואמבולציה חשובים מאוד.
מוביליות במיטה וכן הנעה גדולה יותר בעיקר בגפיים תחתונות (מניעת DVT) ובהמשך: הליכה. באופן עקרוני:
POD1: הורדה לישיבה (אחרי ניתוח מעקפים יומיים לאחר הניתוח).
POD2: הליכה (ישנם חולים שניתן להתחיל להוליך אותם כבר קודם, תלוי בגודלו של הניתוח). במידה והחולי מחובר לנקז עם שאיה אנו מוגבלים וצריך להושיב את החולה מחוץ למיטה, להעמיד אותו ולהוליך אותו במקום.
•ניקוז תנוחתי-
אצל חולים שעל ידי כל הנ"ל לא מצליחים לנקז הפרשות יש צורך בהוספת PD (בד"כ אצל חולים Post-Op הניקוז יהיה Modified).
טכניקות הקשה: Clapping (לא בניתוחי חזה!!), על פי הבחירה תהיה Vibration או עם שילוב של Shaking.
•Suction-
ברוב המקרים אין צורך ב-Suction אחרי ניתוח. אלא אם החולה מונשם: לחולים מונשמים תמיד עושים Suction
אם לא הצלנו עם תרגילי הנשימה, וה-PD לא עזר מספיק, עושים Suction
לציין- Suction נעשה על ידי אך ורק מי שעבר הדרכה לעשות כך!!!!
•הערכה חוזרת-
לפני, במשך ובסיון הטיפול חובה לבצע הערכות חוזרות של החולה ושל הטכניקות בהם השתמשנו. כמו: סטורציה, קצב נשימה, התרחבות בית חזה, האזנה
עד מתי להמשיך טיפול בחולה post-op?
קיימות שתי גישות:
1.עד שמגיעים למצב שהריאות נקיות: בתנאי שהמצב הבסיסי מאפשר זאת, כך שממשיכים עד שמביאים את הריאות למצב שבו היו טרום הניתוח.
עד שמשיגים טווחים מלאים, בעיקר בכתפיים, עד שאין בעיית יציבה ועד אשר החולה יכול ללכת הליכות ממושכות במחלקה.
2.עד שמגיעים למצב בו החולה יכול לבצע לבדו פינוי הפרשות יעיל, הנשימות שלו עמוקות, עובד נכון עם IS, מסתובב במחלקה בצורה בטוחה.
סיבוכים post-op שלא ממערכת הנשימה
-דום לב
-הפרעות קצב- צריך לבצע יותר Monitoring בעבודה עם חולה כזה
-אי ספיקת לב
-זיהום החתך
-DVT
טיפול בתמט
-הטיפול הפיזיותרפי חייב להיות מידי, מהיר וחזק
-תנוחה: לניקוז / פתיחה של התמט (אותה התנוחה)
-טכניקות הקשה: אם הסיבה היא למשל עודף הפרשות
-אמבולציה: מחייבים את החולה לקחת נשימות עמוקות בהליכה, עוזר להורדת הסרעפת.
-ACBT
-PCPAP: מסכה (Periodic Continues + Airway pressure)
-Manual Hyperinflation: למונשמים שפיתחו תמט. טכניקת ה- Manual Hyperinflation מתאימה ויעילה במיוחד בחולים עם טרכיאוסטום וליחה המתבטאת בחרחורים, זו היא טכניקה פאסיבית, כלומר המטופל פאסיבי, היא דוחפת אוויר בכמות גדולה לריאות